פלורנס אפשטיין לא היתה אף-פעם חברת עין-שמר וחייתה במדינת ישראל רק שנה אחת מחייה. אבל אפרה טמונה באדמת הקיבוץ יחד עם אפרם של בעלה ברנרד-ברוך ובתה הצעירה רבקה, וכך שלושתם מונצחים באתר המרשתת של עין-שמר. פלורנס היתה אמה של רותי אפשטיין בן-מיור, חברת עין-שמר, ולכן אפרה הובאה ארצה לאחר מותה.

פלורנס נולדה בשם פלורנס גולדשטיין בשנת 1924. בעת לידתה קיבלה שני שמות, כנהוג בקרב יהדות-הגולה: שם לועזי – פלורנס, שפירושו "פורח, משגשג"; ושם ביידיש –   פרומה, שפירושו "דתיה". הוריה היו ילידי ליטא שהיגרו כל אחת/ד בגפה/ו לאמריקה: אמה ב-1906 ואביה ב-1907. הם הכירו זו את זה ברובע העוני היהודי ברובו, ה"לוואר איסט סייד" של העיר ניו יורק, בה התגוררו ועבדו שניהם בתחילת דרכם כתופרים בבתי חרושת לבגדים בתת-תנאים, כמו מהגרים רבים אחרים. שמותיהם היו מרי-מרים בורנשטיין וג'וליוס-יהודה גולדשטיין. פלורנס היתה בת הזקונים של הוריה; היא באה לעולם 14 שנה אחרי אחותה מרתה ושבע שנים אחרי אחיה לואי. היא נולדה בבית המשפחה בברוקלין, רובע של ניו יורק, וגרה באותו בית עם הוריה, כולל בתקופת לימודיה בברוקלין קולג', ועד שהתחתנה בגיל 23.

המשפחה גרה בשכונה שהיתה ברובה יהודית; גרו שם גם מיעוט איטלקי. כמעט כולם דיברו יידיש וגם העיתונים היו ביידיש. עד גיל שש, כשהלכה לכתה אלף, פלורנס דיברה רק יידיש. בבית הספר נחשבה כמחוננת והוקפצה שתי כיתות, כך שהלכה לקולג' כבר בגיל 16. למדה שם כימיה, שאהבה גם בתיכון, ואחרי שקיבלה תואר ראשון הלכה לעבוד ככימאית במעבדות: תחילה במעבדה של חברה פרטית ואחר-כך במנהל למזון ותרופות ממשלתית (FDA) הידוע.

בשנת 1935 אביה, ג'וליוס,  חזר לליטא לביקור משפחתי, לאחר שעזב את מולדתו ומשפחתו כ-30 שנה קודם לכן. הוא ביקר את הוריו, שתי אחיותיו ומשפחותיהן במשך כשבועיים וחזר לאמריקה. כעבור ארבע שנים הם הושמדו כולם בשואה, בה נמחקו כ-90% מיהודי-ליטא – אחוז יותר גדול מכל מדינה אחרת. בין הנספים היו הדודות, הדודים ובני-הדודים של פלורנס. סביה נפטרו עוד קודם. המלחמה הסתיימה לבסוף ובאופן מקרי, הצורר אדולף היטלר התאבד בדיוק ביום הולדתה ה-21 של פלורנס.

המשפחה שלה חיתה ברמת חיים סבירה עד שבאה השפל הגדול בסוף שנת 1929 ואז צנחו אמצעי מחייתה. אביה איבד את עבודתו כמנהל כלשהו באיגוד עובדי ענף-הבגד (ענף בו עבדו בעיקר יהודים) והמשפחה נאלצה להצטמצם ובין היתר למכור את הפסנתר. פלורנס היתה אז בת חמש. היא זוכרת שהיו לה רק שתי שמלות, אחת שלבשה כשהשניה היתה בכביסה. כך חיו גם חברותיה ושכיניה. חיי הדלות והמחסור הקודרים השפיעו על אופייה וכל חייה היתה חסכנית וקמצנית למדי.

פלורנס הכירה את ברנרד אפשטיין דרך חברה משותפת ולאחר הכרות של כשנה וחצי, התחתנו. החתונה נערכה בבית כנסת גדול ומפואר במנהטן, בני-ישורון שמו. כעבור שנתיים נולד בנם הבכור ואחריו עוד חמישה ילדים, כשהאחרונה נולדה 19 שנה אחרי הראשון. הזוג התגאה בכך שכל שמותיהם היו לא רק יהודיים אלא גם תנ"כיים – לא דבר מובן מאליו בקרב יהודי-ארה"ב. השמות היו: דוד שלום (1949), דבורה שרון (1952), רות אביבה (1954, חברת עין-שמר), ירמיהו יהודה (1959), יונתן אהרון (1963) ורבקה חנה ז"ל (1968).

פלורנס נאלצה להפסיק לעבוד במעבדה כשנכנסה להריון עם בנה הבכור, בשל החשש לפגיעה בעובר מהחומרים הכימיים, ובמשך 25 שנה הקדישה את זמנה, מרצה ומאמציה לגידול ילדיה וניהול הבית. רק כשהבת האחרונה התחילה כתה אלף פלורנס חזרה לעבוד, והפעם כקלדנית נתונים במשרד של הביטוח הלאומי בניו מכסיקו ואחר-כך במרילנד. לאורך השנים המשפחה נדדה ממקום למקום בגלל עבודתו של ברנרד, והיא גרה עם המשפחה במקומות אלה: ברוקלין שבניו יורק; פילדלפיה, דרקסל היל וברומול שבפנסילבניה; טינק שבניו ג'רזי, פאלו אלטו שבקליפורניה, אלבוקרקי שבניו מכסיקו, לונדון שבאנגליה, חיפה שבישראל, איסט לנסינג שבמישיגן; בולדר שבקולורדו; אוקטון שבווירג'יניה; סילבר ספרינג ומחוז מונטגמרי שבמרילנד ואולי עוד.

כשבעלה יצא לפנסיה הזוג עזב את ניו מכסיקו אחרי 21 שנה שם וחזר לחוף המזרחי כדי להיות קרובים לבניהם ונכדיהם. בגיל 66 פלורנס עברה שבץ מוחי תוך כדי נסיעה ברכבת התחתית של וושינגטון וקיבלה טיפול רפואי באיחור. (בתקופה ההיא גם לא היו למעשה אמצעים טובים לעזור לאחר שבץ.) השבץ השאיר אותה משותקת בפלג גופה הימני; למזלה הכושר הקוגניטיבי לא נפגע. בניה, שביקרו אותה כשהיתה מאושפזת בבית-חולים, הבחינו שהתחילה לדבר צרפתית (שלמדה בתיכון ולא דיברה מאז), לדבר בחרוזים ובמשחקי-מילים שנונים ולגלות חוש-הומור, אותה איבדה כ-40 שנה קודם לכן. התופעות נמשכו רק כמה ימים; הן קשורות לפעילות חריגה במוח בעקבות שבץ וידועות מהספרות הרפואית המקצועית.

לרוע המזל הפגיעה הגופנית החמירה עם השנים ובכ-20 השנים האחרונות לחייה היא חוותה סבל רב. השנתיים האחרונות היו קשות במיוחד. ארבע שנים אחרי מותו של בעלה ברנרד, פלורנס נפטרה בגיל 85.

יהי זכרה ברוך.

--------------

Florence Epstein was never a member of Kibbutz Ein-Shemer and lived in Israel for only one year of her life. But her cremains are interred in the soil of the kibbutz together with those of her husband, Bernard-Baruch and her youngest daughter, Rebecca-Rivka, and thus the three of them are commemorated on the Ein-Shemer website. Florence was the mother of Ruthie Ben-Mayor, a member of Ein-Shemer, and for that reason Florence's ashes were brought to Israel after her death.

Florence was born as Florence Goldstein in 1924. She received two names at birth, as was customary among Disapora Jews: an English name, Florence, meaning "flowering, prospering"; and a Yiddish name, Fruma, meaning "religious". Her parents were born in Lithuania and migrated to the United States in their teens: her mother in 1906 and her father in 1907. They met in the poor, largely Jewish section of New York City, the Lower East Side, where they lived and worked upon arrival in America as sewers in sweatshops under sub-standard conditions, like many other immigrants of the time. Their names were Mary-Miriam Borenstein and Julius-Yehuda Goldstein. Florence was the youngest child of her parents; she came into the world 14 years after her sister Martha and seven years after her brother Louis. She was born in the family home in Brooklyn and lived in that same house with her parents, including while studying at Brooklyn College, until her marriage at the age of 23.

The family lived in a predominantly Jewish neighborhood, where there were also some Italian families. Almost everyone spoke Yiddish and the newspapers were also in Yiddish. Until the age of six, when she went off to first grade, Florence spoke only Yiddish. [There are several versions of this detail among the Epsteins.] In school she was considered gifted and she skipped two grades, so that she went to college when she was 16. She majored in chemistry, which she had liked in high school, and after graduation went to work as a chemist in several laboratories: first in one of a private company and later at the Food and Drug Administration (FDA).

In 1935 her father, Julius, returned to Lithuania for a family visit, after having left his homeland and his family about 30 years earlier. He visited his parents, his two sisters and their families for two weeks and returned to the United States. Four years later they were murdered in the Holocaust, in which about 90% of the Jews of Lithuania were annihilated. Among those exterminated were Florence's maternal uncles, aunts and cousins. Her paternal grandparents had died before the Holocaust. The war finally ended and by coincidence, Adolf Hitler took his life on Florence's 21^st birthday.

Her family had a reasonable standard of living until the Great Depression, which began in late 1929, at which time their financial situation declined severely. Her father lost his job as a manager of some kind of in the Garment Workers' Union – the garment industry being a primarily Jewish occupation. (This was apparently the International Ladies Garment Workers Union [ILGWU], which in the 1920s-30s was one of the largest labor unions in the U.S.) The family was forced to live more frugally and among other things had to sell their piano. Florence was then five years old. She later recalled owning only two dresses, one to wear while the other was in the wash. All her friends and neighbors were in a similar situation. The glum life of poverty and want had an effect on her personality and throughout her life she was extremely frugal and miserly.

Florence met Bernard Epstein through a mutual friend and after about 18 months of acquaintance they were married in 1947. The wedding was held in a big, elegant synagogue in Manhattan named B'nai Jeshurun. Two years later their first son was born, followed by five more children; 19 years separated the births of the eldest and the youngest. The parents were proud of the fact that the names of their three sons and three daughters were not only Jewish but also Biblical – something not to be taken for granted among American Jews. Their names and birth dates were: David Shalom (1949), Deborah Sharon (1952), Ruth Aviva (1954), Jeremy Judah (1959), Jonathan Aaron (1963) and Rebecca [Rivka] Ann z"l (1968).

Florence had to stop working in the chemistry lab when she became pregnant with her first son due to the risk to the fetus from chemicals, and for 25 years she devoted her time, energy and effort to raising the children and running the home. Only when the last child started first grade did Florence return to work, this time as a "keypunch operator" in a Social Security office in New Mexico and afterwards in Maryland. Over the years the family moved from place to place due to Bernard's work, and Florence and the family lived in these places: Brooklyn, NY; Philadelphia, Drexel Hill and Broomall, PA; Teaneck, NJ; Palo Alto, CA; Albuquerque, NM; London, England; Haifa, Israel; East Lansing, MI; Boulder, CO; Oakton, VA; Silver Spring and Montgomery County, MD and perhaps other places.

When her husband retired, the couple left New Mexico after 21 years there and returned to the East Coast in order to be closer to their sons and sons and grandchildren. At the age of 66 Florence had a cerebral stroke during a trip on the Metro in Washington, DC and received delayed medical attention. (At that time, advanced methods of dealing with strokes had not yet been developed.) The stroke left her paralyzed on her right side; fortunately her cognitive ability was not injured. Her sons, who visited her while she was hospitalized, noticed that she began to speak French (which she had learned in high school and had not spoken since then), to spout witty puns and rhymes and to display a sense of humor, which she had lost about 40 years earlier. These phenomena, which are known in professional medical literature, went on for just a few days and were connected with irregular cerebral activity following the stroke.

Unfortunately, her physical state deteriorated over time and during the last 20 years of her life she suffered greatly. The last two years were especially hard. Four years after her husband's death, Florence died at the age of 85.

May her memory be blessed.