שלזינגר אלי
אלי נולד ביוגוסלביה בשנת 1922, בן אמצעי בין 2 אחיות.
בילדותו היה שובב וקשה היה לשלוט בו.
לקן "השומר-הצעיר" הצטרף כבר בגיל 7, ובנוסף עסק
בספורט בתנועה בשם "סוקול". אלי הצטיין בריצה, והתחרה במקצי-ריצה למרחק
1,500 מטר.
בשנת 1940 קיבל אישור הגירה והחליט, בלי לספר להוריו, להצטרף
לבן-דודו שעלה לארץ.
בארץ הצטרף לבית-הספר החקלאי "מקווה-ישראל", ולאחר
שנה וחצי, בשנת 1941, התגייס לפלמ"ח.
במסגרת הגרעין הגיע לקיבוץ שער-העמקים ולאחר מכן לקיבוץ עמיר.
בשנת 1944 נשלחו לעין-שמר.
לאלי היה קשה להתאקלם בעין-שמר, אלי מספר שהוותיקים התקשו לקבל
את החדשים. הם גרו באוהלים, עבדו בכל, אבל לא הרגישו שייכים.
לאורך השנים עבד אלי בפלחה, בנהגות, במפעל הגומי, ברפת,
באקונומיה במטבח, במגנטים ובמיניפלסט. בשנת 2013, בגיל 90, יצא לפנסיה.
את סופי הכיר בעין-שמר, והם נישאו בחתונה צנועה בביתו של
הרב זרצקי בכרכור, בנוכחות חברים אחדים.
סופי עלתה לארץ מבולגריה והגיעה לקיבוץ מסילות. מהר מאוד עברה
לעין-שמר והצטרפה לקבוצה של אלי, ועם הזמן ניצתה האהבה... הזוג הצעיר עבר לגור
בצריף קטן.
שלושה ילדים נולדו לסופי ואלי: דניאל, פנינה ומשה,
ואחריהם נכדים ונינים לרוב.
אוריין גנדלמן
אבא אהוב שלי.
נותרתי רק אני להספיד אותך.
אבא, נולדת בתאריך מיוחד 12.12.22 כיאה לאבא מיוחד.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה, עלית לישראל והתקבלת ל"מקווה-ישראל".
כל משפחתך הושמדה בשואה ומקום קבורתם לא ידוע.
עם אמא נפגשת בעין-שמר, ונדלקת. התוצאה – 3 ילדים והמוני נכדים
ונינים.
דני, הבכור, נהרג בשנת 2001 בתאונת עבודה, פנינה נפטרה לפני
4 חודשים, ונותרנו רק שנינו.
ב-96 שנותיך נשאת על גבך אסונות אין-סוף.
שבת היה יום קשה, וכששמעת את קולה המלטף של צאלה וידה
הנעימה, עברת לעולם שכולו טוב.
אזכור לך את אהבת הנהיגה שהנחלת לי כבר בגיל 14, כשהיינו נוסעים
לשדה-התעופה לשיעורי נהיגה.
אבא, נוח על משכבך בשלום. אתה נצור בליבי עד מותי.
לצאלה, לשאר עובדי המרפאה ובית-דורות - תודה.
לפרווין המטפל הטוב והרחום, מלוא התודה, מאיתנו כל
המשפחה. מסירות שכזו ראויה לציון מיוחד.
משה
לפני שאקריא את הדברים שכתבתי לסבא, אני רוצה להגיד שאנשים מחוץ
לקיבוץ שהיו בהלוויה של אמא, אמרו לי מאוחר יותר שאם למות – אז ככה. יש פה צוות
אדיר של אנשים, שנרתם למשימה להביא את הנפטר לקבורה בכבוד ולתת למשפחה להתאבל,
מבלי לדאוג לשאר הארגונים. החל מלדאוג לפינוי באמבולנס, להוציא הודעה בקיבוץ,
להכין את הקבר, לקנות פרחים, לנהוג בטרקטור עם העגלה המפורסמת, לשים מוזיקה
ומיקרופון, להוביל את הנפטר ולכסות את הארון, לסדר את המועדון, להביא כיסאות
ושולחנות לשבעה, ולבסוף לקבץ את ההספדים לעלון לזכר הנפטר. אז תודה לכל אחד ואחת –
זה ממש לא מובן מאליו.
רונית שאשא
סבא,
היית איש משפחה ואיש עבודה גם יחד. המון זיכרונות יש לי מתקופת
הילדות, ממך ומסבתא.
כשההורים היו נוסעים הייתם שומרים עלינו. היית אלוף בהכנת
בלינצ'סים. בכל פעם הכנת צלחת מלאה בלינצ'סים דקים-דקים, וכל אחד היה ממלא במילוי
שאהב. בעונת השסקים, העץ היה מפוצץ בפרי, והיינו יוצאים דרך החלון של הקומה השנייה
בקוטג'ים, ועולים על העץ לקטוף מהענפים הגבוהים. תיקנת לנו את הפנימית של הגלגל,
כשהיה לנו פנצ'ר. כשהנכדים יוסף ומיקי
היו מגיעים מנורבגיה לביקור, היינו נוסעים כולנו בטרנזיט לשדה-התעופה לקבל את
פניהם. כל-כך התרגשתם כל פעם מחדש. סיפרת לנו איך הבאת מים בעגלות מכרכור, ועוד כל
מיני סיפורים שאני לא זוכרת ממש בפרטים.
במהלך השנים שימשתם, סבתא ואתה, מעין משפחה מאמצת לנערים ונערות
שהגיעו לקיבוץ, ביניהם יעל, ליאורה, כושי (איתן), חיה
אביבה, פנינה רם, ישראל עזר וגם את מי שלבסוף הפך לחתנך – אבא
שלי. אני מקווה שכל אחד מהם זוכר זאת לטובה.
משהו נוסף שאפיין אותך היו הטלפונים בכל ערב לשאול לשלומנו.
ידענו שכשהטלפון מצלצל בסביבות השעה 7:00 בערב, זה בטח סבא. כך עברת נכד-נכד
וכמובן גם לאמא ולמשה.
עד גיל 90 עבדת במיניפלסט. התייחסת לעבודה ברצינות רבה, לפעמים
רבה מידי. אם מישהו היה יוצא להפסקת-אוכל או להפסקת-קפה ליותר מידי זמן, זה היה
מכעיס אותך. ציפית שאנשים ייקחו את העבודה ברצינות כמוך.
היית דעתן מאוד בכל התחומים. אף פעם לא הסתרת את דעותיך
ומחשבותיך, גם אם לפעמים אפשר לומר... שהגזמת...
לפני כחודשיים נהיינו שכנים, כשעברתי עם רונן והילדים
לביתנו החדש. בכל תקופת השיפוץ היית עובר בטיול הבוקר ליד הבית, בודק אם הכל בסדר
ומעיר הערות. למרות ההתדרדרות במצבך, לפני כשבוע וחצי, כשמזג-האוויר היה נעים,
הגעת עם פרווין אלינו, וזכינו לביקור ראשון ואחרון שלך. אפילו הצלחת לומר
לי בשקט: "תתחדשו".
סבא,
עצמת עיניים בפעם האחרונה בגיל 96, מחזיק כבר כמה שנים בתואר –
האיש הכי מבוגר בקיבוץ. הגעת לגיל זה למרות כל מה שעברת בחיים ובזכות החוויות
הטובות שחווית. כשחיים כל-כך הרבה שנים בצלילות דעת, שותפים להמון רגעי שמחה, אושר
והצלחות; אך יחד עם זאת, גם העצב והכאב הם חלק מזה.
סבא, אמנם אתה בן 96, אבל לא מתת מזקנה. מתת מצער. זה התחיל
בזמן השואה, שכל משפחתך – אמא, אבא, סבתא ו-2 אחיות – נרצחו. לפני 19 שנים סבתא סופי,
אשתך,
נפטרה ממחלת ריאות. כעבור 11 חודשים, דני, בנך הבכור
נהרג בתאונת-דרכים נוראית, ולפני 4 חודשים התבשרת על מותה של אמא – בתך.
הדבר הראשון שחשבתי עליו אחרי שאמא נפטרה, היה איך מספרים לך
שאתה צריך לקבור עוד ילד, איך תוכל להתמודד עם הבשורה הזאת. ידעתי שהמוות של אמא
לא בדיוק יתרום למצבך הבריאותי, אבל קיוויתי שיהיה לך כוח לעבור את השנה הזאת.
ביום שאמא נפטרה, למעשה מבפנים גם אתה מתת. בריאותך הפיזית
והנפשית התדרדרה מיום-ליום, עד שביום שבת אחר-הצהריים החלטת להצטרף אל בני-משפחתך
שאליהם כל-כך התגעגעת, והותרת את משה – האחרון במשפחה הגרעינית. מבטיחים
לדאוג לו ביחד עם נגה.
לסיום, מרגישה צורך להודות לך צאלה, שמלווה את המשפחה
המון שנים, ובשביל סבא, היית לא רק שכנה, אלא גם פסיכולוגית, רופאה, יועצת ואוזן
קשבת תמיד.
ותודה גדולה לפרווין
- שטיפלת בסבא במסירות ואהבה.
סבא, היום אתה מצטרף לסבתא, לדני ולאמא ולעוד הרבה חברים אחרים.
לאחר 96 שנים, הגיע הרגע לתת ללב ולנשמה לנוח.
אוהבת וכבר מתגעגעת...
רונית
סבא,
למרות שזה היה צפוי ואני מתכונן לזה כבר כמה זמן, ואתה כבר מאוד
חיכית לזה, זה עדיין קשה.
הזיכרונות הראשונים שלי הם כשגרתם בקוטג'ים, והיינו מגיעים כל
שבת לארוחת-ערב, ועץ השסק שהיה אפשר להגיע אליו גם מחלון הסלון בקומה השנייה,
והנסיעות במשאית, כולל פעם אחת עד אילת עם נעמן (אפשטיין), כשאני
תופס לכם את המיטה בחלק האחורי...
עם השנים התחלתי לשמוע את הסיפורים, ולגלות חלק מהדברים שעשית
במהלך השנים – מהלימודים ב"מקווה-ישראל", השירות בפלמ"ח, והעבודה
בבניית הארץ, באופן פיזי – מדרכים בצפון ועד שדות בדרום.
סבא היית איש עבודה של פעם. היום כבר אין כאלה. אצלך 8 שעות
עבודה היו באמת 8 שעות של עבודה, ולא רק להגיע לעבודה. ואת זה דרשת גם מכולם
סביבך. אני לא שוכח שהיית מתעצבן ואפילו הולך הביתה, כי לא היית יכול לראות
במיניפלסט שאנשים עובדים עם הטלפון ביד.
גם בשנים האחרונות של העבודה, כשעבדנו יחד במיניפלסט, וכבר לא
היה לך כוח להישאר עד מאוחר, היית מגיע ב-4:00 בבוקר להספיק את מה שצריך ולהכין את
המקום לשאר העובדים.
היית סבא משקיע, אכפתי ודואג, עם השיחות כל יום ב-7:00 בערב,
שעוד לפני שעונים הילדים כבר ידעו מי זה, ושאסור להגיד לך אם אנחנו בארוחת-ערב, כי
אז היית מנתק מיד – שלא להפריע, אבל גם לא מתחשבן - מי הגיע לבקר ומי לא וכל כמה
זמן. למרות החספוס היית רגיש מאוד, ופעמים רבות קראת לרוני או לי ל'שיחה
בארבע עיניים' על דברים שהפריעו לך ושלא יכולת להתעלם מהם – בעיקר במשפחה, בקשרים
בינינו, הילדים, המצב של אמא וכו'.
למרות כל הדברים הטובים והשמחה, סחבת איתך לא מעט אירועים קשים
- המשפחה שלך שנספתה בשואה, מותה של סבתא לאחר השנים שטיפלת בה במסירות בבית גם כשמצבה
כבר היה קשה, ולצערי גם לקבור 2 מילדיך – משהו שלא מגיע לאף-אחד ובטח לא לך.
תמיד אמרת לי שאתה לא תגיע למצב 'הזה', ואפילו כמה פעמים לאורך
השנים כבר התחלת 'לחלק ציוד', אך בסוף החיים חזקים יותר, והמשפחה המתרחבת משכה
אותך לעוד כמה שנים נוספות, עד שהשנים, וכנראה גם האירועים האחרונים, עשו את שלהם.
אתה יכול עכשיו להפסיק לדאוג לכולם, אנחנו ניקח את זה מפה,
ולנוח בשלווה עם סבתא, דני ואמא.
באהבה, עמי
כאדם בוגר, היכרותי עם אלי החלה כשעבדתי בפרדס. אלי היה אחד
מהנהגים של משאית הקיבוץ, שהובילו את הפרי לבית-האריזה ובחזרה עם המיכלים הריקים.
אם קבעת עם אלי בשער הפרדס ב-6:00 בבוקר, ידענו תמיד שהוא כבר יחכה לנו שם. אלי
תמיד היה ראשון, היה קופץ מהמשאית כמו חתול ובמהירות שיא היה קושר את המכלים עם
הכבלים. כך לפעמים גם 3 פעמים ביום, ובאמצע היה מספיק גם נסיעה נוספת בשירות מפעל-הגומי.
אלי היה חבר של אבא שלי, הייתה להם שפה משותפת של נהגים, שרואים את הכביש מגבוה, ויודעים
להזיז את המכונה הגדולה הזאת במקצועיות וביעילות. עבודה פיזית לא פשוטה, אך אלי
אף-פעם לא נבהל מעבודה קשה.
כך גם כשנפגשנו שוב, כאשר הצטרפתי לצוות מיניפלסט. אלי אז כבר
בגיל הפנסיה, אך למעשה עובד כמו כולם, או יותר נכון - לפני כולם, כי היה מגיע מידי
יום ב-4:00 בבוקר ונותן עבודה במחלקת האריזה, במהירות ובמקצועיות שלא הייתה מביישת
עובדים צעירים. אלי היה הזיכרון התפעולי של המפעל, הוא ידע בעל-פה איך לארוז כל
מוצר. אם רק ביקשתי ממנו לארוז איזה מוצר, הוא מצדו היה אומר: "רק תשאיר לי
לבוקר מדבקות על השולחן והכל יהיה בסדר". ובאמת כאשר הגעתי בבוקר, הכל כבר
היה ארוז ומוכן למשלוח. שנים ארוכות אלי היה אחראי במיניפלסט על הכיבוד
בפינת-הקפה. יום-יום היה הולך לכולבו וממלא את הארון, כך שאף-פעם לא יהיה חסר.
בשנות עבודתו הארוכות ליווה מנהלים שהתחלפו ועשרות עובדים -
חברי-קיבוץ, שכירים, נערים מהמוסד ומנעל"ה - ועם כולם הייתה לו שפה משותפת.
גם בגילו המבוגר ידע לדבר עם כולם בגובה העיניים. אהבתי לשמוע מאלי סיפורים על
ימים רחוקים כאשר הגיע לקיבוץ, על הדברים הטובים שעבר והחוויות שצבר. אלי היה גאה
כל-כך במשפחה הגדולה שהקים יחד עם סופי, והיה מספר על הילדים, הנכדים
והנינים; ותמיד כשהיה מגיע לדבר על סופי או דני, עיניו היו מתמלאות בדמעות
של כאב וגעגוע. כלפי חוץ, לפעמים, היה יכול להיות ביקורתי ועוקצני, אך לאלי היה לב
רגיש ואוהב, שידע לתת הרבה יותר משידע לקחת.
יותר מ-30 שנה אלי עבד במיניפלסט, ורק כשלא היה יכול יותר,
כשהיה כבר בן יותר מ-90, יצא ממש לפנסיה.
אלי היה קיבוצניק טוב במלוא מובן המילה, ישר, צנוע, חרוץ, איש
משפחה למופת.
תנחומים לכל המשפחה הענפה, מבית משפחת מיניפלסט.
עידן יגודה
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!